Sorry

From an email I recently sent...

There was a popular movie in the 70's called "Love Story". It was about a rich Waspy kid from Harvard who fell in love with a poor Italian girl from a broken home. His father was vehemently opposed to the relationship. At the end of the movie - she died. [I cried hard]. His father came and met him in the hospital parking lot and said "I'm sorry". The son said "Love means never having to say your sorry".

 

That is utter nonsense. Love means always having to say your sorry......:-)

Learning How To Relate

 In the world of true mussar study [of which I often lament its rare appearance on our planet and see it as one of the primary problems in our religious life ואכמ"ל] there is a rule: דער קליינע זאך איז דער גאנצע זאך - The small seemingly insignificant behaviors are really everything. Most people just don't notice the subtleties of speech and action which often cause an [albeit subtle] breach in proper behavior. These matters on not even on most peoples radars but Baruch Hashem it takes only a simple yeshiva bochur from Eretz Yisrael who is not part of the rat race [Remember: Even if one wins the rat race, he is still a rat:-)] to give us all a gentle reminder.

I will illustrate one such הנהגה.

I have a very close friend whom I have known for year and spoken to on countless occassions both on the telephone and in person. He is extremely busy, large family, full time job, learns every free second, involved in communal affairs etc. etc. He has NEVER in all of the time I have known him, interrupted a phone call to tell his wife something, answer a call waiting, ask the parking attendant how much it costs or order a burger and coke. Most people are involved in 50 different things as they talk. I recently spoke to a friend I hadn't spoken for the longest time. In the few minutes I spoke to him he must have interrupted 10 times. He is not a bad person, he is actually quite the opposite. But he is also unaware.

This person has also never ever ended a conversation by telling me that he has to go [how do you feel when somone says "I can't talk, I am in a huge rush. Bye...:-)"] If he needs to go he will gently end the conversation. He also looks at me when I talk to him. He really gives me the feeling that he is with me. He has mastered the fine art of transcending his personal selfish needs of the moment for the sake of another human being. [I have a friend who experiences this person in the same way]. When you meet such a person you should make a שהחיינו

There was a famous Jewish Philosopher [important note: In his personal behavior he was quite deviant but I must grant him that he was immersed in something that many practically Observant Jews all but ignore, namely, G-d:-)] whose main proposition is that we may address existence in two ways:

• that of the "I" towards an "It", towards an object that is separate in itself, which we either use or experience;

• and that of the "I" towards "Thou", in which we move into existence in a relationship without bounds.
•  This person relates to other people in an "I-Thou" fashion. Almost everybody else relates to others in an "I-It".
•   To copy from this Philosophers Wiki page:
•  For "I-It," the "It" refers to the world of experience and sensation. I-It describes entities as discrete objects drawn from a defined set (e.g., he, she or any other objective entity defined by what makes it measurably different from other living entities). It can be said that "I" have as many distinct and different relationships with each "It" as there are "It"s in my life. Fundamentally, "It" refers to the world as we experience it.
   
• By contrast, the word pair "I-Thou" describes the world of relations. This is the "I" that does not objectify any "It" but rather acknowledges a living relationship. "I-Thou" relationships are sustained in the spirit and mind of an "I" for however long the feeling or idea of relationship is the dominant mode of perception. A person sitting next to a complete stranger on a park bench may enter into an "I-Thou" relationship with the stranger merely by beginning to think positively about people in general. The stranger is a person as well, and gets instantaneously drawn into a mental or spiritual relationship with the person whose positive thoughts necessarily include the stranger as a member of the set of persons about whom positive thoughts are directed. It is not necessary for the stranger to have any idea that he is being drawn into an "I-Thou" relationship for such a relationship to arise.

Sweetest friends - let us stop relating to people as "Its".

You will probably not be surprised to hear that the aforementioned individual is one of my favorite people on the planet. I hope to find more such people.

How To Become One

How does one get married in our day and age?

A man GIVES the woman a ring and she RECEIVES it. THAT is the model for marriage. He WANTS to give and she WANTS to receive. When she receives that ring they are cemented together forever. Every subsequent act of giving brings them closer and yet closer.

It is significant that he is giving her something that she WANTS. In this context she knows that this is the way she is going to be married so she is THRILLED to receive it. He knows that this is the only way she is going to have a wife so he is THRILLED to give it. This, too, is a model for life. He should WANT to give and she should WANT to receive and that is how a man and a woman become .....

ONE!:-)

Maintain Your Independence

Many couples are so happy when they first get married! That is fantastic! But herein lies a minefield that could potentially blow up. The couple gets so involved in each other and their relationship that they neglect other important areas of their lives and become overly dependent on each other. There is a seemingly beautiful concept that should apply to every young couple called "symbiosis". Sounds GREAT. But in English we have another word for it.

SERVITUDE.

Enjoy being married, invest in your marriage, make it top priority. But keep on living your own life!:). Keep up your chavrusas, friendships, hobbies etc. etc.

[Based on האיש מקדש page 108-109]

האשה כמראה

מהרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

"ותדבר מרים ואהרן במשה"… מרים הנביאה ואהרן הכהן מותחים בקורת על משה רבינו, אחיהם הקטן, על שפרש מאשתו (כמו שמסבירים חז"ל), ומייד ה' מתגלה אליהם ומלמד אותם את ההבדל המהותי בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה".

מה הקשר בין דרגת נבואתו של משה לבין העובדה שהוא פרש מן האשה? חז"ל מסבירים "יפה עשה משה שפירש מן האשה מאחר שהשכינה נגלית עליו תדיר ואין עת קבועה לדבור" (רש"י), ודבר זה הומחש לאהרן ומרים כאשר ה' נגלה עליהם "פתאֹם" בהיותם טמאים. אמנם הפסוקים עוסקים במעלת נבואת משה רבינו בכלל, לא רק בפרט הזה של תדירות הנבואה, כלומר שהפרט הזה הוא חלק מעניין מהותי בנבואת משה שבגללו הוצרך לפרוש מן האשה. לכן נתבונן בהשוואה בין משה רבינו לשאר הנביאים ומתוך כך נבין יותר את הסוגיה שלפנינו.

שתי מראות

בלשון חז"ל, נבואת משה רבינו היא "באספקלריא המאירה" לעומת שאר הנביאים שמתנבאים ב"אספקלריא שאינה מאירה" (כמו שמביא רש"י אצלנו). מהי בדיוק ה'אספקלריא'? יש אומרים שזו מחיצת זכוכית, שרואים מה שנמצא מעברה השני, ויש אומרים שזו מראָה המחזירה את התמונה שמולה[א]. ניתן לצרף את שני הפירושים ולומר שאספקלריא המאירה היא זכוכית שקופה שרואים דרכה ואילו אספקלריא שאינה מאירה היא מראה. פירוש זה מתאים יפה עם שינוי הלשון בפסוקים שלנו: על כל הנביאים נאמר "בַּמַּרְאָה אליו אתודע", ועל משה נאמר "וּמַרְאֶה ולא בחידֹת" – המַּרְאָה היא אספקלריא שאינה מאירה (כמו ה"מראות הצובאות" שהביאו הנשים לנדבת המשכן ומהן נעשה הכיור), והמַרְאֶה הוא זכוכית שקופה לגמרי. לכן מַרְאֶה הוא לשון זכר ומַּרְאָה לשון נקבה, כי המַּרְאָה מחזירה את המַרְאֶה עצמו, כנקבה המקבלת מהזכר[ב].

מה פירוש הדבר? באופן כללי, מוסבר[ג] שמשה רבינו קולט את הנבואה בראייה שכלית ברורה לגמרי, לעומת הנביאים שרואים חזיונות, חידות ומשלים, ולא את עצם הדבר. משה קולט באופן ישיר את מַרְאֶה הנבואה עצמו הבא מלמעלה, ואף שיש לו אישיות בפני עצמה, והוא חי בגוף גשמי, אבל הוא מזוכך, כזכוכית שקופה, ולכן מציאותו העצמית אינה חוצצת כלל, כאילו הוא שקוף לגמרי… לעומת זאת, אצל שאר הנביאים יש חציצה בינם לבין דבר ה' המגיע מלמעלה, והם יכולים לקלוט אותו רק כאשר הוא 'מכה' על המציאות התחתונה, כאילו מחזיקים בידם ראי ומביטים בהשתקפותו של האור האלוקי. אם נמשיל את האור האלוקי לאור השמש, הרי משה יכול להביט ישירות באור הזה בלי להסתנוור, רק דרך מחיצה שקופה אחת, ואילו שאר הנביאים יכולים לראות את האור רק כשהוא מגיע אל הארץ ומאיר אותה והופך להיות "אור חוזר".
[במושגי הקבלה, המראָה היא ספירת המלכות, הספירה התחתונה ביותר שעליה נאמר שאין לה מעצמה כלום, אלא רק מחזירה ומשקפת את האור והתוכן העצמי שמגיע מהספירות שמעליה. לעומת זאת, המראֶה הוא ספירת התפארת, הספירה העיקרית של המידות (פרצוף זעיר אנפין), המשפיעה גילוי אור אלוקי. התפארת הוא האיש והמלכות היא האשה.]

משה פורש מן האשה

אם כן, משה רבינו אינו נזקק לעולם הזה כדי לקבל את הנבואה. הוא עומד ישירות מול ה', "פה אל פה" ו"פנים בפנים", "תמונת ה' יביט". זוהי הסיבה שמשה נזקק לבסוף לפרוש מאשתו. הרי בני זוג חייבים להיות בתקשורת הדדית חיובית, "להסתכל בעינים" זה לזה ולשדר את המסר "אני אוהב אותך". אבל משה רבינו, המוכן בכל עת לנבואה, אינו יכול להסיח את דעתו, אינו יכול להפנות את מבט עיניו מהמראֶה האלוקי, ולכן הוא נאלץ לפרוש מצפורה אשתו. משה יודע שאי אפשר להסתכל בו זמנית גם כלפי מעלה, אל השכינה הקדושה, וגם כלפי מטה, אל אשתו האהובה. לכן אין ברירה, עליו לעזוב את צפורה כדי 'להתחתן' כביכול עם השכינה. מרים הנביאה ואהרן הכהן – שניהם בעלי משפחה מאושרת (מרים עם כלב בן יפונה, ואהרן עם אלישבע בת עמינדב) – לא הבינו תחילה מדוע משה רבינו פורש מצפורה, עד שה' עצמו מסביר להם שמשה הוא חריג, כולו קדש לנבואה עליונה ואינו יכול לעסוק בחיי משפחה רגילים[ד].

ביתר עומק, אנו נוגעים כאן בסוגיה חשובה ביחסי איש ואשה. האשה משתמשת הרבה במראָה, לקשט את עצמה ולבחון את מראה ויופיה. אבל הגבר בדרך כלל אינו זקוק למראה, וההלכה אף אוסרת על גבר להסתכל במראה כמו אשה (כחלק מהאיסור "לא ילבש גבר שמלת אשה"[ה])! ההבדל ה'מגדרי' הזה נובע ממקום מאד עמוק: האשה מכירה את עצמה דרך ההשתקפות שלה בעיני הסביבה, היא חייבת היזון חוזר (פידבק) מן המציאות כדי לחוות את עצמה. ואילו הגבר חווה את עצמו 'מתוך עצמו', ולכן בדרך-כלל אל לו לשאול את עצמו "איך אני נראה בעיני אחרים".

אך האמת היא שגם לגבר יש מראָה – האשה היא המראָה של בעלה! הבעל מביט באשתו וכך הוא רואה גם את עצמו באופן מתוקן (ניסוי פשוט לגברים שבינינו: אם אינך יודע בדיוק איך אתה מרגיש, תסתכל על אשתך. היא יודעת מצוין!). אבל משה רבינו אינו יכול להסתכל במראָה הזו – הוא כולו "איש האלקים" שאינו יכול להרשות לעצמו להשתעשע בכל מיני 'השתקפויות'. הוא נתון כל הזמן בראיה ישירה של מראֶה הנבואה, רק "הדבר האמיתי" בכבודו ובעצמו.

המשיח חוזר לאשה

לפי הדברים האלה, בדרגה העליונה ביותר, דרגת משה רבינו, אין ברירה אלא לפרוש מן האשה. ואחרי כל ההסברים, במבט הפשוט שלנו יש בזה משהו מעט 'צורם'. האם כל החינוך להקמת משפחה בישראל וחיי אהבה בין איש ואשה הוא קצת עניין של 'בדיעבד'?

האמת היא שאמנם משה רבינו הוא הגדול בכל הנביאים שהיו ושיהיו, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ובכל זאת מבחינה מסוימת דרגת המלך המשיח משלימה את הדרגה של משה רבינו, ומביאה את כולנו לרמה גבוהה יותר. כך מבואר שמשה רבינו אמנם הוצרך לפרוש מן האשה, אבל המשיח לא יפרוש מן האשה!

כדי לחוש מעט את הגילוי המשיחי הזה, נחזור להבדל בין שתי האספקלריאות. במבט מעמיק מתברר (כפי שמבואר בחסידות) שדוקא באספקלריא שאינה מאירה יש מעלה מסוימת על זו המאירה. כמה שנסתכל במבט ישיר אל האלוקות, נוכח פני ה', הרי השגתנו-ראייתנו היא מוגבלת. עם המשקפיים והמשקפת הטובות ביותר, האספקלריא הכי מאירה בעולם, נוכל להגיע עד גבול מסוים, וגם כשאנו מתקדמים ועולים "מחיל אל חיל" תמיד נגלה שמעבר לקו האופק, מעבר למראֶה שנגלה אלינו, יש עוד מרחבים אין-סופיים. לעומת זאת, האספקלריא שאינה מאירה, המראָה הנמצאת למטה ומחזירה את המראות העליונים, יכולה לקלוט ולשקף התנוצצות ממקומות גבוהים יותר. כלומר, יש מעלה לקלוט את ה' מתוך המציאות של העולם שהופך לראי מלוטש שבו אנו רואים כביכול את פני ה'.

אפשר לומר שמשה רבינו עצמו עשה את הצעד הראשון בכיוון הזה. אמנם הוא לא היה רשאי להחזיר לגמרי את צפורה אשתו, אבל ניתן לפרש שלאחר דברי מרים אחותו הוא הבין שעצם ההבטה באשתו אינה סותרת את דבקותו בקב"ה (וגם כאשר לא ניתן לקיים חיי אישות הרי עצם ההבטה של האיש באשתו בדרך חיבה הינה מותרת ורצויה[ו]).

אצל המשיח – שהנשמה שלו היא היא נשמת משה רבינו – הדבר הזה יופיע בשלמות: יתברר שכאשר בני הזוג מביטים זה בזה, בקדושה ובטהרה, הם רואים האחד בשני גילוי מיוחד של הקב"ה, "השותף השלישי" בבית היהודי. החיבור השלם הזה בין האיש והאשה אינו נשאר רק בממד הראיה, אלא גם כיחוד גופני ממשי, ללא צורך לפרוש מן האשה, אלא "כמשוש חתן על כלה" בכל המובנים.

כמה שהאדם יתקדש ויתעלה בדבקות בה' מתוך 'התפשטות הגשמיות', הרי באמת את הדרגה העליונה של גילוי ה' הוא יוכל לקלוט רק בעקבות המבט במראָה האישית שלו, שהיא בת זוגו האהובה.

 

לפי יין משמח ח"ב עמ' סב

---

[א]  ראה למשל במפרשי המשנה כלים ל, ב.

[ב] ראה בפירושי רבינו בחיי והכתב והקבלה בפסוקים אצלנו.

[ג] רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז, ועוד.

[ד] הדבר לא ברור האם משה רק הפסיק לקיים חיי אישות עם אשתו או שגרש אותה לגמרי. ראה לקוטי שיחות י"ח עמ' 145.

[ה] דברים כב, ה. שלחן ערוך יורה דעה קנו, ג.

[ו] כל עוד משה לא הוצרך לגרש אותה לגמרי, כנ"ל בהערה ד.

 

הכנות ראויות

מאת הרב יצחק ברנד שליט"א

[הקריאה לאנשים נשואים בלבד]
 

לאור הבעיות החמורות שהביאו אברכים לפני, יוצא שאחד מן הדברים שיכולים לערער שלום בית, הוא מניעת חו"נ לפני המעשה או בשעה שאין רוצה לעשות מעשה, ויש שאוסרין זה משום חשש השז"ל.

 

הנהגת חו"נ מבואר בסידור היעב"ץ "בית יעקב" בהנהגת ליל שבת פ"ז חוליא ב' אות ו' וז"ל אין זיווג שלא יקדים אליו חו"נ, ושני מיני נישוקין הם, אחד קודם הזיווג, באין הנשיקין כדי לפייס האיש את האשה ולעורר את האהבה שביניהם, ואח"כ בעת הזיווג ובעת התשמיש עצמו אז נושקין זא"ז, כדי לעשות שני מיני זיווגים עליון ותחתון יחד, והאריך בסוד הענין בספר הגלגולים. (בסה"ג הוא סוד הענין אבל הענין עצמו נכון מצד טבע חיי אישות)

 

ספר הרוקח הלכות תשובה סימן יד ולאחר טבילתה ישמחנה ויחבקנה וינשקנה ויקדש עצמו מתשמיש המטה ולא ינבל פיו ולא יראה בה דבר מגונה אך ישעשע במשמושי' ובכל מיני חיבוק למלאות תאוותו ותאוותה שלא יהרהר באחרת כי אם עליה כי היא אשת חיקו ויראה לה חיבות ואהבות:

 

בעירובין דף ק' ע"ב דדרך תשמיש מפייס והדר בועל, וע"ע רש"י ריש שיר השירים. וזה בכלל מה דאיתא מסכת כלה רבתי פרק ב  מה הם חפצי אשתו, ר' אליעזר אומר יפתה אותה בשעת תשמיש, הובא בטור ס' ר"מ.

 

ולפעמים גורם מניעה מזה לקלקול שלום בית, ואח"כ לגרושין, וממילא לקלקול הילדים, ולמחשבות באשה אחרת, ולה לאיש אחר וכו' וכו'

 

והסיבה לכך, משום שאם לא עושים הכנות, אז אין לאשה הנאה ואז חסר באהבה, ואהבה הוא אחד מיסודות הזיווג כמו שאומרים בשבע ברכות אהבה ואחוה ושלום ורעות, ואז גורם זה לחסרון שלום בית ומזה שאר הצרות.

ובגמ' מבואר בכל מקום שמותר, כי כל דרך אישות אין בו איסור, ע' להלן.

 

ואף שמבואר באור החיים הקדוש ויצא כט כג על הנהגת יעקב אבינו שלא הדליק את האור להכיר מי זאת האשה, בגלל חשש של "מכשול אנושי" ויבא אליה. טעם שלא הרגיש בה הוא לחששת צדיק וישר ונאמן רוח לבל יכשל במכשול האנושי אשר יתאוו תאוה קודם קרוב אליה ויטיפו ממנו צחצוחי טומאה קודם התחלת מצוה. ויש שרוצים לדייק לאיסור משם, ואדרבה משם יש ראייה להיתר. שהרי העיד שזה מכשול אנושי ובכל זאת מבואר בגמ' ופוסקים שמותר לכל אדם. וע"כ היה כאן הנהגה מיוחדת ליעקב אבינו. והתורה ניתנה לכל עם ישראל.

 

וכן מבואר באוה"ח הקדוש בראשית כו ח בביאור ראשון בהנהגת יצחק אבינו  מצחק את רבקה. פי' מעשה חיבה הנעשית בין איש לאשתו, והפשטות לפירוש הראשון, מעשה חיבה היינו חו"נ, שלא היה כאן הנהגה מיוחדת ליצחק אבינו אלא שזה דרך העולם, רק שכאן נתחדש שאבימלך ראה זה, והכיר בזה שיצחק נוהג כמו כל אדם באשתו, ונתברר לו שזה אשתו.

 

חזקוני בראשית פרק כו וירא והנה יצחק מצחק, צחוק שלפני הבעילה כדכתיב הביא לנו איש עברי לצחק בנו ואחריו כתיב לשכב עמי. ואין לומר שראהו בועל שלא היה יצחק עושה כך לפני רואים וביום.

 

וע' יו"ד ס' קפ"ד סע' ה' בש"ך ס"ק כ"ז דחו"נ מותר בסמוך לוסתה כשיוצא לדרך ואין להחמיר כלל. דכל מיני קורבה - אפילו חו"נ ואע"ג דכתבתי לעיל ס"ק ו' בשם הב"ח דהמחמיר בחו"נ תבא עליו ברכה, נראה דהכא אין להחמיר כלל כיון די"א דאפי' בתשמיש חיוב ומצוה איכא: ואף שאין דעתו לשמש כעת.

 

ומבואר שם דחייב לעשות כן לאלו שאוסרין תשמיש. ולא במלאכי השרת עסקינן, וכ"כ בש"ך ס' קפ"ד ס"ק ו' בשם הב"י ושמ"ב ס"ק ה' בשם הראב"ד, שחו"נ מותר גם במקום שאין דעתו לשמש כעת..

 

שו"ע אה"ע ס' פ' סעיף ד (ט) וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו, ידיו ורגליו;  וזה תקנת חכמים ולא חששו שבעלה יגיעה לידי הרהור וכן כל אשה מצוה להתקשט בפני בעלה ואפילו לנדה התירו ולא חשו כל החששות.  (ע' שבת סד:)

 

ויותר מזה מצאנו כתובות נח: בדיקת חוץ לא שמיה בדיקה ע' רש"י בסוף הדיבור עד שמיחד עמה הוא עצמו ובודקה. והיינו שבודק במקומות המכוסים אם יש לה מום, ועדיין אינו עושה מעשה, ולאו במלאכי שרת עסקינן. וע' דף עה: חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו. וזה בזמן הגמרא היתה הנהגה כללית שכל אחד היה עושה שבודק במקומות המכוסים, ולא חיישינן למכשול. ויותר מזה מצאנו בכתובות ט: מנהג יהודה ע' רש"י סוף ד"ה מאי לא דקטעין, ומיהו ביהודה לא מהימן שמא בעל בימי אירוסין ושכח או הערה בה מתוך חבתה ולא ידע ששיבר בתוליה. וא"כ היה כאן הנהגה קרוב לביאה אף שלא היה הנהגה לכתחילה לביאה ממש, כיון שלא היתה נשואה גמורה,  ולא חששו כלל לענין טיפות זרע לבטלה. 

 

וע' בנדרים כ: כל מה, ובשו"ע אה"ע ס' כ"ה סע' ב' בהג"ה, ואין איסור להסתכל רק במקום התורפה, כמבואר בטור או"ח ס' ר"מ. שלפני המעשה מסתכלים בכל מקום חוץ מאותו מקום,  וחיוב כיבוי הנר הוא רק בשעת מעשה. וע"ע שבת ק"מ: בעצת רב חסדא לבנותיו ורש"י שם, וגם הרמב"ם אינו חולק, ע' ברכי יוסף אה"ע ס' כ"ה ג'. 

 

ואף שלא כדרכה בכוונה להוציא זרעו, שיש מחלוקת אם מותר גם להוציא זרעו,  עיקר כדעת הי"א המתירין בדרך ארעי כמבואר ברא"ש שהובא בב"י ס' כ"ה (כעת לא מצאתי את הרא"ש אבל נמצא בתלמידו רבינו ירוחם חלק חוה כ"ג אות א'. וכן במרדכי ריש הל' נדה (שבועות ס' תשל"ב.) ובדרכי משה ס"ק א', ותוס' סנהדרין נח: וד"ה מי איכא, הביא רק תירוץ זה.

ודעה ראשונה היא דעת הרמב"ם, וי"א קמא בתוס', שכתוב ובלבד שלא יוצא זרע לבטלה, צ"ע נגד המציאות דלאו במלאכי השרת עסקינן. והרי האוחז באמה ומשתין כאילו הביא מבול. וכ"ש ביאה שלא כדרכה, ואיך התירו שלא כדרכה, וע"כ דרך אישות שאני. (וכבר הקשה כך על הרמב"ם בפסקי הריא"ז סנהדרין נח: שלא יתכן שחז"ל התירו שלא כדרכה ואסרו להוציא שז"ל אלא ודאי גם התירו זה ולא נאסר אלא אם הכוונה שלא תוליד, וכתב שם שכך גם דעת המז"ה היינו הרי"ד) וע' בדרישה שם ס' כה ס"ק ו' וס' כג ס"ק א' שכתב שגם דרך אברים מותר דרך ארעי. וע' ברמב"ם פרנקל הל' כ"א מא"ב הל' ט' שכתב שברוב כתבי היד של הרמב"ם לא נמצא דין של ובלבד שלא ישז"ל, ומה שכתב בבדק הבית שאילו ראו דברי הזוהר לא היו מתירין. צ"ע שהרי ידעו הגמ' שמחמיר טובה ע' נדה יג. ובכל זאת התירו כאן, ועל כרחך שדרך אישות שאני, וכן הרי רבי אליעזר שמחמיר טובא נדה י"ג., ס"ל יבמות. ל"ד: שבמניקה, דש מבפנים וזורה מבחוץ, וע"כ שדרך אישות שאני וא"כ לא קשה על רבנן, שאף שחולקים ואוסרים דרך קבע, מ"מ מודו דרך ארעי. וכ"ש עניני הכנות שיש בעיקר חשש על טיפין, הוה תמיד דרך ארעי.

 

ומסתבר שגם האוסרין, מודו בטיפין. כי בלי זה א"א לפרנס כל הגמרות הנ"ל. ולא יתכן שכל אלו גמרות מדברים שכלל האנשים עושים כל הדברים האלו בלי שיוצא שום טיפה, אלא כל דרך קירוב לאשתו הוא בכלל דרך אישות ומצות עונה ולא נקרא לבטלה. וע' בר"ן נדרים כ:, שלמדים מן הפסוק כי יקח שהוא לקוחה לעשות בה כל חפצה. וע"ש כ. מפני שנושקין באו"מ, ומבואר שבשאר מקומות אין בעיה, אף לדעת המחמיר שם.  

 

ולשון המ"ב או"ח ס' ר"מ ס"ק ל"ח (לח) מעניני וכו' - ולפעמים אפילו מעניני תשמיש ג"כ יש ליזהר שלא לספר מתחלה כגון שהוא איש מחומם ויכול לבוא עי"ז לידי חטא [אחרונים]: לא נמצא בפוסקים המפורסמים ושמעתי שזה ל' אחד מן המקובלים. וגם שם מדובר בהוצאת עיקר הזרע ולא בכמה טיפים שאין יוצאים בכח, שזה דרך אנושי, להכין את אשתו למעשה, ושמעתי בשם החזון איש שטיפות אלו אין בהם זרע של ממש ואין בו איסור כלל, משום שאינו ראוי להזריע.

כשהייתי אברך צעיר שאלתי את הגאון ר' שמואל הלוי ווזנר שליט"א אם צריך למנוע מחו"נ לפני המעשה בגלל החשש הנ"ל ואמר לי שלא למנוע. 

 

ואף דלענין שלא כדרכה וכדו' לאו משנת חסידים היא, ובודאי שראוי להתרחק מזה, מ"מ נפ"מ לענין חו"נ, שאין למנוע מה שמבואר בפוסקים שזה חלק מחיי אישות והנהגת בינו לבינה.

 

אולם בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן סו לכאורה כתב למנוע מחו"נ באלו שטבען קל להוציא זרע וצע"ג דבריו, והוא בנה בעיקר על שיטת הרמב"ם אולם כבר הכריע הריא"ז דלא כהרמב"ם וטענתו חזק מאוד שהרמב"ם נגד המציאות, והאגרות משה בעצמו נתקשה מאוד בשיטת הרמב"ם שזה נגד המציאות. 

 

אולם נראה שגם לדבריו לא מדברים על טיפות ראשונות שיוצאים בהתעוררות מועטת, והרי גם הוא מתיר אם בא לידי קישוי אבר, וממילא טיפות אלו יוצאים בדרך כלל ג"כ ואין בו זרע ממש, ולא שייך לחיות כלל כדרך איש ואשה בצורה נורמלית אם מקפידים על זה.  וכן הרי הוא כתב באלו שטבען קל להוציא זרע, ולא בסתם בני אדם, ואילו טיפות אלו שייך בסתם בני אדם וע"כ לא מדבר על זה.  

 

יש אנשים שבהתעוררות מועטת כבר יצאו הרבה זרע וזה נקרא בלשונם "פליטה מוקדמת" ובמקרה כזה בודאי צריך למנוע מחו"נ אף אם אין בו עצם האיסור, כי יש חשש שאין לו עוד מה לעשות אח"כ, ויש כעת תרופות לטפל בזה, וכנראה שעל מקרים כאלו דברו המ"ב והאגרות משה. וכן הרמב"ם שאוסר להוציא זרעו בשלא כדרכו מדבר על זרע שיורה כחץ, ולא מדברים על טיפות שיוצאים בדרך כלל בהתעוררות מועטת. ואם לא תאמר כך אז בלתי אפשרות כלל לפרש הגמרא של היתר שלא כדרכה אפילו בדוחק.

על הנהגת פרישות זה של חסרון חו"נ אפשר לקרא מה שנאמר מיכה פרק ב (ט) נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ, וחז"ל דרשו על זה עירובין סג: אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה - עליו הכתוב אומר (מיכה ב') נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. ואמר רב יוסף: אפילו באשתו נדה. וא"כ כאן מי שמטיף ודורש ומחייב לאחרים שלא לעשות חו"נ ומסיר תענוג של האשה מבעלה, זה כאילו עומד שם ומרחיק אשה מבעלה אפילו בעת טהרתה. והאמת והשלום אהבו.

 

ויש להחמיר בהרחקה מאשה אחרת והיא מאיש אחר, ובהסתכלות בטלויזיה או באינטרנט שאינו מסונן היטב וכדומה, ולא בענינים אלו שהם עצמותו של חיי אישות, והתורה התירה למחוק את השם כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, בזמן שכבר התחילו תהליך של קלקולים, וכ"ש שצריך לדאוג שחיי אישות ילכו כהוגן ולא יבואו לידי קלקולים. והתוצאות, של הרחקות אלו בינו לבינה, שהאשה במקום לחשוב על בעלה, עלולה לחשוב על אנשים אחרים ולפטפט איתם ח"ו, וכל התוצאות החמורות שיצאו מזה, גרושין, קלקול ילדים וכו' וכו'. והאחראי על זה הוא זה שמחפש חומרות והרחקות ופרישות בין אשה לבעלה וזה גורם ח"ו לדברים הכי חמורים ביותר, וגם אם זה לא יגיע עד כדי כך, אבל עצם העובדה לגרום שהאשה מצטערת ולא מרגישה טוב ושמחה, זה כבר חטא.

וע' במאמר על פאה נכרית שהארכנו בנושא מעין זה, על הקלקול הגדול שנתפשט בהרבה מציבור שומרי תורה ומצוות, שאשה הולכת במטפחת בבית ופאה נכרית ברחוב, וזה ההיפוך ממה שצריך, וזה בא בעקבות חומרא שהחמירו בגילוי מקצת שערות בבית, ונתהפך חיוב כיסוי ראש באופן שכל כיסוי ראש האשה שמטרתה לשמור מעריות מאנשים אחרים נתהפך למצב שמרחיקה מבעלה ומקרבה לאנשים אחרים. 

 

תפקיד מנהיגי ישראל בנושא זה: הנהגת חומרות ופרישות בתוך הבית מביא ח"ו לחורבן הבית, והתורה כתבה פרשה שלימה של הפרת והתרת נדרים שלא יגיע לידי הפרעה בין איש לאשתו, אף בנדר שנעשה לשם שמים כמ"ש ידור נדר לה'. ופתחה התורה אל ראשי המטות וסיימה בין איש לאשתו, ללמד, שזה תפקיד של ראשי המטות לדאוג שלא יהיו חומרות ופרישות שמפריעים שלום בית, (נדרים ע"ח.) וכ"ש שהם לא יטילו דברים אלו על הציבור. 

   

בקיצור, חו"נ היה נהוג בכל הדורות, מן האבות הקדושים עד האחרונים, הנהגה קבועה לכל ישראל ולא היה מי שחשש לאיזה דבר, וזה בגדר חיי אישות רגילים, ולא היה מי שמעורר על בעיה, לא בראשונים ולא באחרונים, ורק בזמן האחרון יש שהתחילו לחשוש מזה, והנהיגו פרישות מחו"נ. וזה פרישות שהתורה הקפידה שלא לפרוש.

A Lot To Work On

One guy, after his fifth marriage said "I'm beginning to think that it might be me".

Remarkable insight:).


Every couple could use therapy.

Every couple.

The more self aware one is, the more he/she realizes how much growth opportunity there is through one's marriage. Most people AREN'T that self aware and go through the motions and don't realize what they are missing out on. People who go to therapy are usually those who are having severe problems. Even if a couple doesn't go, they should still be aware of the issues and be working together on solidifying their union.

When people go to therapy there are a number of possibilities.

A] They both agree that HE is the problem.

B] They both agree that SHE is the problem.

C] They each claim that the other one is the problem.

All wrong.

The TRUTH is that BOTH of them are the source of the solution. In other words, in MOST instances, both contribute to the problems. We are all people, imperfect, fallible and have light years of work to do before we reach perfection. To appreciate and internalize that is to put yourself on the road to growth.